מרכז מסחרי בכניסה לנצרת (2006) בע"מ נ' סלימאן

החלטה

כללי

בקשה מטעם הנתבע, מר סאמי סלימאן (להלן:"המבקש"), לעכב את ביצוע פסק הדין מיום 10.11.11 (להלן: "הבקשה").

המדובר בתובענה שהוגשה בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד (להלן: "התקנות") לפינוי מושכר שהוראות חוק הגנת הדייר אינו חל עליו.

ביום 10.11.11 ניתן פסק דין, המורה למבקש לפנות את המושכר, שהוא נכס מסחרי, וזאת, בין היתר, גם לאחר שנמצא, כפי שהמבקש הודה, שאינו משלם את התשלומים החלים עליו, בהתאם להסכם השכירות שנחתם בין הצדדים וכי ההסכם בוטל כדין על ידי המשיבה.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי והגיש בקשה לעיכוב ביצועו.

הבקשה והטיעון

במסגרת הבקשה, טוען המבקש שסכויי הערעור גבוהים "ואפילו ודאיים", ולעניין אזן הנוחות טוען הוא כי, פינוי המושכר ישלול ממנו את האפשרות לחזור למושכר, אם יושכר לצד שלישי לפני מתן פסק הדין בערעור.

מנגד, טוענת המשיבה שסיכויי הערעור נמוכים "עד אפסיים" שכן טיעוני המבקש אינם נשענים על בסיס משפטי, ועת המדובר בהגנת בדים, והמשיבה אף מציינת כי בעצם המשכת המבקש להחזיק במושכר, הרי הוא ממשיך לצבור חובות רבים כלפיה, ולאור מצבו של הכלכלי הקשה של המבקש, כפי שהסתבר במסגרת הדיון בבית המשפט תעמוד היא מול שוקת שבורה לאחר שהערעור יידחה.

דיון והכרעה

כלל הוא, ואין צורך להרחיב בעניין, כי הגשת ערעור על פסק דין, היא כשעצמה, אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין, אלא אם קיים טעם מיוחד המצדיק עיכובו.

הלכה היא שיש לבחון את סיכויי הערעור אות מאזן הנוחות והקושי בהשבת המצב לקדמותו.

באשר לסיכויי הערעור – הרי פסק הדין מדבר בעד עצמו ואין לערכאה זו להוסיף עליו;

באשר לתנאי השני, בדבר מאזן הנזקים והנוחות והקושי להשבת המצב לקדמותו: עסקינן, כאמור, בפסק דין לפינוי מושכר שהוא נכס מסחרי, שהושכר למבקש בשכירות חופשית.

במצב זה כאשר המדובר בנכס מסחרי נדמה שהמאזן נוטה לטובת המשיבה, מאחר והפסיקה הבחינה בין פינוי נכס עסקי לבין פינוי דירת מגורים כאשר נקבע, כי לרוב במקרה של פינוי מקרקעין המשמשים למטרות מסחר והשקעה כספית, העברת המקרקעין בעין אינה בלתי הפיכה, שכן היא מגלמת בתוכה נזק כספי הניתן לפיצוי. (ראו: ע"א 8632/06 אברהם בן יעקב נגד עמוס מימון, ניתן ביום 7.1.07, פורסם באתרים משפטיים).

אין ולא יכול להיות חולק שהמשיבה זכאית להנות מקניינה.

לא יעלה על הדעת כי המבקש יושב בנכס מושכר, אינו משלם תקופה ארוכה את דמי השכירות ואת דמי הניהול, ומצהיר שאין בכוונתו לעשות כן, ימשיך להחזיק בו, במושכר כבן ערובה, זאת גם ללא צורך לדון ביחס למצבו הכלכלי קשה, כפי שהתברר בעת הדיון.

היעתרות לבקשה משמעה פגיעה בזכותה הקניינית של המשיבה ומזכותה להנות מפירות זכייתה באופן מיידי, והדברים מקבלים משנה תוקף ביחס להליך מהיר לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בחינת מאזן הנזקים של כל אחד מהצדדים, מביא אותי למסקנה, כי הנזקים הנגרמים למשיבה כתוצאה מאי ביצוע מיידי של פסק הדין, הם ממשיים ומשמעותיים יותר מהנזקים העלולים להיגרם למבקש שלא יוכל לחזור למושכר, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין.

באשר לחיוב בהוצאות – הרי המדובר בחיוב כספי, כאשר ההלכה לעניין זה ברורה וידועה שאין לעכב ביצוע, ובמיוחד כאשר המדובר בהוצאות משפט.